והיה תמים

 

סיפור חיי אברהם זנדמן ז''ל

 

 

 

 

הקדמה

 

חלפו שנים רבות מסיום מלחמת העולם השנייה אך דומה שמאומה לא השתנה והיא התרחשה אתמול.

 

המציאות הגיאופוליטית בה אנו חיים מחייבת את בני העם היהודי לכושר הישרדות קיומי.

 

לכן יש ערך רב לכל סיפור בו מתגלמת האנושיות והתושייה היהודית  באותם ימים במלואם.

 

כזה הוא סיפורו של אברהם זנדמן [1906-1993], אשר בזמן תלאותיו בפולין וברוסיה במהלך המלחמה שימר ופיתח את ערכיו ורוחו היצירתית.

 

סיפורו מתאר את ההיסטוריה חיה ונושמת גם בפינותיה הנדחות ביותר.

 

כמו אחד מענקי הספרות, הוא מאיר באור הזרקורים הפיוטי את טבע ונשמת האנושות.

 

 

 

 

תוכן העניינים

 

1. לפני המלחמה

א. ילדות דתית בגוסטינין ולודז'

ב. בגרות חילונית בוורשה.

ג. פרוץ המלחמה

 

2. בזמן המלחמה

ד. שיטת הגניבות בברית המועצות

ה. מחנה עבודה בסיביר

ו. מסחר בקזחסטן

ז. חברים בבית חרושת לפצצות

 

3. אחרי המלחמה

ח. פולין ההרוסה

ט. תיאטרון בברגן-בלזן

י. עליה לישראל

 

גלריית תמונות

 

 

 

 

1. לפני המלחמה

 

 

א. ילדות דתית בגוסטינין ובלוד'ז

 

נולדתי בשנת 1906 בעיירה גוסטינין בפולין, סמוך לעיר לודז'. אבי, יעקב אריה זנדמן,מחסידי גור, היה רב דיין, ובעל חנות מכולת.

הייתי כבן חמש, כאשר מת משה אחי הבכור, תלמיד ישיבת לומז'ה, משחפת. הוא הצטנן במקווה, אליו היה הולך כל חצות הלילה. משה היה סגפן שעסק בקבלה, ומקובל מאד בקרב תלמידי הישיבה. לאחר מותו, נטרפה דעתו של אחד מחבריו הקרובים. היה נעמד בחלון ביתו וצועק: "משה נפטר כי לא חזרתם בתשובה"!.

 

כאשר הייתי בן עשר נפטרה אימי. אחותי הגדולה, גוטה, הפכה למטפלת בילדים. בגיל חמש-עשרה נשלחתי ללמוד בישיבה בעיר לודז'. אבי התחתן בשנית.

 

הייתי בלודז' בן עניים, שאוכל לפי "ימים", שקיבלתי מהנהלת הישיבה. כל יום בשבוע אצל בעל בית אחר, שהסכים לתמוך בארוחתם של בחורי ישיבה עניים. לעיתים הייתי ישן על ספסל בית הכנסת. אחרי כשנתיים נמאס לי, והחלטתי לחזור הביתה. חזרתי לגוסטינין, ויחד עם אחי הגדול, היינו בעיירה מייסדי הסניף המקומי של "פועלי אגודת ישראל".

 

אחי הגדול ואני החלטנו לעלות לארץ ישראל. רצינו ללמוד מקצוע מועיל, ובחרנו בנגרות. אבינו דרש, שנלמד אצל בעלי מקצוע גויים. זאת כדי שלא נתפקר. זאת הייתה סכנה מוחשית אצל בעלי מלאכה יהודיים.

 

עבדתי אצל נגר כשנה. אחר כך קיבלתי הצעה לעבוד כפועל בנגריה בלודז'. אולם הייתי כבר קצוץ פאות ובעל מנהגים חילוניים יותר, ומשפחתי בעיר זאת הייתה דתית מאד. לכן עזבתי את לודז' לאחר תקופה קצרה ונסעתי לוארשה.

 

 

ב. בגרות חילונית בוורשה

 

כשנתיים התחלקתי, באכסניה בוארשה הצפופה, במיטה אחת לא גדולה,עם בחור בשם בורשטיין. היינו ישנים כשראש האחד מונח בצד רגלי השני. הוא היה מוכשר מאד בנושאי התיאטרון. ידע לנגן היטב בכינור, היה לו בכישרון וקול לשירה, ידע לשחק, לצייר דמויות, ולאפר שחקנים לפי רישומים. בזכותו התחלתי להתעניין ולעסוק בתיאטרון.

 

הכרתי דרך בורשטיין בחורה בשם פולה, אשר הפכה לאשתי. נולדו לנו שני בנים, דויד ומיכאל,  הם היו בני חמש ושבע שנים, כאשר פרצה המלחמה.  אשתי הייתה תופרת מעולה, והתפרנסה מתפירת שמלות מהודרות.

 

התקבלתי לעבודה כפועל יצור, אצל יהודי בעל בית חרושת לחוטי חשמל. היה זה אחד מבתי החרושת היהודיים היחידים בפולין, וגם אחד היחידים שהעסיק יהודים. עבדתי שם שנים אחדות בקו הייצור של חוטי החשמל. אחר כך הפכתי לאיש האחזקה.

 

כל אותה עת התמדתי בקניית דעת בכוחות עצמי. פעם, תוך הליכה רגלית של שעות אחדות, קראתי ספר בן מאות עמודים.

 

הייתי פעיל בתיאטרון חובבים, אותו יסדתי עם חברים. התיאטרון נקרא: "הלהקה המרכזית לדרמה". הייתי שם שחקן ועוזר במאי. הלהקה העלתה עשרות מחזות, שצומצמו למתכונת מוקטנת, היינו מפורסמים בוארשה וסביבתה. בין היתר היינו הניצבים בסרט "ביערות פולין", עפ"י הרומן של דויד אופאשוטו. את דרכי בתיאטרון התחלתי כלחשן, באחד התיאטרונים היהודיים הגדולים.

 

השתייכתי אז למפלגת "פועלי ציון שמאל". כאשר פנינו, חמישה פעילים במפלגה, לעסקן גרינבוים ממפא"י, כדי שיספק לנו סרטיפיקאטים לעלייה לישראל, הוא צייר לנו עיגול קטן ושחור, ואמר: "זאת ארץ ישראל". הוא הקיף את העיגול בקו ספיראלי הולך וגדל, ואחר כך חתך אותו בקו ישר למרכז. "אתם", אמר, "מגיעים לארץ ישראל, לאחר שעשיתם סיבובים גדולים. אנחנו, לעומת זאת, הגענו אליה בקו ישר".

הוא התייחס לפן הקומוניסטי של המפלגה שלי, שהיה בניגוד לציונות הטהורה של מפלגתו. הוא נתן לנו חמישה סרטיפיקאטים. אבל היות ולי היתה אישה, והייתי צריך שניים, לא לקחתי אחד.

הייתי גם במזכירות איגוד עובדי העץ היהודיים בוארשה. פעלתי בלשכת העבודה וחילקתי ימי עבודה, ממש עד פרוץ המלחמה.

התגייסתי לבריגאדה היהודית, שהתכוננה להצטרף לכוחות הסוציאליסטיים שנלחמו בספרד במלחמת האזרחים. רק תחילת המלחמה העולמית מנעה את נסיעתי.

 

 

ג. פרוץ המלחמה

 

ב-9 בספטמבר 1939, מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, בחצות הלילה, פנה ראש ממשלת פולין פילדסוסקי ברדיו, בהודעה דרמטית לאומה הפולנית: "אזרחי פולין! הגרמנים פלשו לפולין, ומתקדמים לוארשה. כל הגברים המסוגלים לאחוז בנשק, מתבקשים לפנות את העיר ולנוע מזרחה לאיזור הבוג. שם נספק להם נשק, ונתארגן להתקפה על הפולש".

 

שוחחתי עם אישתי, וסיכמנו, שהיא תישאר עם הילדים, ואני אצא מזרחה. בשלוש לפנות בוקר יצאתי לרחוב. הוא היה מלא אנשים כל מטלטליהם, וכולם הלכו מזרחה.

 

הלכנו שלושה לילות, עד שהגענו לאזור הבוג. בימים היו הגרמנים מפציצים אותנו מהאוויר. אך באזור הבוג לא חיכו לנו רובים ומפקדים. לא הייתה גם דרך חזרה. לכן, אחרי מספר שבועות, עלינו על רכבת לגבול הרוסי, ללבוב.

 

 

 

 

2. בזמן המלחמה

 

 

ד. שיטת הגניבות בברית המועצות

 

כשהגענו לברית המועצות, אחרי שברחנו מהיטלר, חשבנו שאנחנו מגיעים לארץ החופש, לארץ השוויון.

 

באנו מפולין, היכן שהיה הבדל גדול בין עני לעשיר, בין עובד לבעל הבית. היינו צעירים וחשבנו, שעכשיו אנחנו באים לארץ, בה השמש זורחת על כולם. כמו שהשמש זורחת על כל האנשים במידה שווה, כך כל האנשים הם שווים. התברר לנו שאי השוויון שם כל כך גדול, כל כך בולט, עד שהמצב יותר גרוע מאשר בארצות הקפיטליסטיות.

 

הדבר הראשון שראינו, כשעברנו את הגבול באוקראינה, והסתכלנו דרך חלונות הרכבת, היו אנשים הולכים עם סמרטוטים, בלויי בלויים. הרגליים היו עטופות בסמרטוטים במקום נעליים. הילדים לא היו מלובשים. הנשים סוחבות קצת עצים על הראש. אמרנו: "מה?! זאת הארץ הסוציאליסטית, היכן שכולם חיים טוב!?

 

לקחו אותנו לדונבאס, וקיבלנו למשך השבועיים הראשונים אוכל מיוחד. כאשר נכנסנו לחדר האוכל, אף אחד מאנשי העיר לא נכנס. ראינו שעל יד החלונות עומדים ילדים וקצת מבוגרים, ומסתכלים על מה שאנו אוכלים. הם היו עם עיניים כאלה, שזה היה פשוט לא נורמאלי. רק אחר כן התברר לנו, שהאוכל שהכינו עבורנו היה מיוחד. אלה שעבדו שם, כל הפועלים, קיבלו אוכל יותר רגיל.

 

בחודש אוקטובר יש שם חג בשם 'אוקטוברסקאיה', חג המהפכה, ועורכים נשפים. עשו נשף בבית ספר גדול, והזמינו אותנו, קבוצה של כחמישה-עשר אנשים שהגיעה מפולין.

הכינו שולחן יפה עם מפה לבנה, הרבה שתייה, אוכל טוב, שחקן-זמר עם אקורדיון, וישבנו ובילינו די טוב.

פתאום נעמדתי ונכנסתי לחדר הסמוך. ראיתי שיושבים שם כעשרה פועלים, בלי מפה על השולחן, עם קצת וודקה ולחם שחור, בחשיכה.

 

שאלתי אותם: "מאיפה אתם? למה אתם לא באים לאכול ולשמוח יחד איתנו?"

הם ענו: "אנחנו הפועלים".

 

ראיתי איזה פער קיים בין המנהלים לבין הפועלים. הרבה יותר גרוע מהארצות הקפיטליסטיות. אני לא מתאר לעצמי, שהיו עושים בהן נשף כזה, והפועלים בו יהיו כך.

 

זה השפיע מאד לרעה עלינו. ראינו שלא נכון מה שאומרים, שבונים סוציאליזם. הסוציאליזם, כנראה, רק עבור שכבה דקה, עליונה, והפועל סובל הלאה. באוכל, בהלבשה ובשוויון.

 

אחרי כמה חודשים עברתי לחרקוב, ועבדתי במפעל "לייקה" למצלמות. רצינו להיכנס לחדר האוכל לאכול צהריים. התברר שיש שני חדרי אוכל: אחד עבור המנהלים, ואחד עבור פועלים.

שוב נוכחנו לדעת, שעל כל צעד ושעל, אי השוויון בולט.

בארצות הקפיטליסטיות, אם לא היה לך כסף, לא היית יכול להיכנס למסעדה. פה היה דבר אחר. לא העניין של הכסף. פשוט מאד, מעמידים אנשים בדרגות. דרגה כזאת ודרגה כזאת. לפועל יש תנאים מיוחדים, יותר נמוכים מהתנאים של המנהלים.

פשוט אמרנו שהאלוהים שלנו מת. מפני שזאת הייתה כל האמונה שלנו: שאנחנו באים לארץ, היכן שבונים סוציאליזם, היכן שלא יהיה כל כך הפער בין האנשים.

 

 

עבדתי בפולטאבה בתור פקיד קטן באספקה לחדרי אוכל ומסעדות. מסעדה הייתה מקום שמקבלים בו אוכל עבור כסף. חדרי אוכל היו ליד כל בית חרושת, עבור העובדים. סיפקתי את כל המצרכים, כמו סוכר, סוכריות ושמן, אבל אפילו עצים להסקה בחורף. כך שהייתה לי גישה לכל המקומות האלה, וראיתי איך החיים שם מתנהלים.

הייתה חלוקה מאד זהירה, קמוצה, עבור חדרי האוכל של בתי החרושת. לעומת זאת המסעדות קיבלו הרבה יותר. עבור חדר אוכל למאות פועלים, קיבלנו חצי שק סוכר. עבור מסעדה, שבה אכלו הרבה פחות אנשים, קיבלנו שק וחצי.

קיבלתי את החלוקה מהמשרד. היו בו מנהל ומנהל חשבונות. הם חילקו את הרוב למסעדות, שהכסף ששילמו בהן, היה או מהשוק השחור או אם הרווחת יותר.

 

נוסף לכך, הגניבות שם היו גדולות מאד. באוטו בו הובלתי את האספקה, ישבו מאחור שני סבלים. הם עשו חורים בשקי הסוכר, והוציאו מהם לתוך הכיס, או לתוך שקית. עד שהבאתי את הסוכר ליעדו, היה חסר רבע שק. לעיתים נסענו בשלג כבד, והיו על האוטו דברים טובים, כמו עוגיות או סוכריות. בדרך הם לקחו וזרקו קופסא פה וקופסא שם לתוך השלג, ועשו סימן היכן. אני לא יכולתי להבין. לפני שנסענו ספרתי את הכל. כשבאתי ליעד היה חסר וחסר.

 

מצד אחד גנבו הספקים. אם כבר הגיע משהו לחדרי האוכל, הטבחים ואלה שעבדו שם, גם גנבו מכל הבא ליד. עד שהאוכל הגיע לשולחן, כבר היה דליל, חסר ערך, ולא נשאר ממנו כלום.

 

כל הגניבות הלכו לשוק השחור. היה מחסור בכל, ובפרט במזון. היה ערך לכל חתיכת לחם, לכל פריט קטן של אוכל, ומחיר חתיכת לחם בשוק השחור, היה פי עשר ממחירה בשוק הרשמי. כשבאתי לשוק, ראיתי ילדים בני עשר, חמש-עשרה, עומדים ומחזיקים למכירה בידיהם, האחד חתיכת לחם, השני קצת סוכריות, השלישי מספר סיגריות. כך מכרו, והייתה התנפלות גדולה של קונים על הדברים האלה.

 

 

התורים, היכן שחילקו אוכל, היו ארוכים ביותר. היינו צריכים לקום בארבע לפנות בוקר, לעיתים אפילו בשתיים, לחנות למכירת לחם. לעיתים בקור של עד ארבעים מעלות מתחת לאפס. עמדנו שם משתיים עד שמונה, כשהביאו את הלחם. אבל התור היה כל כך ארוך, שעד שהגיעו לאנשים האחרונים, כבר לא היה לחם. 'אין מספיק!' 'חסר!' 'נגמר!' - היו התשובות בדלפק. עמדנו כל הלילה בתור, ולבסוף הלכנו הביתה בלי לחם.

 

שאלנו, אנחנו שבאנו מפולין, את האזרחים שם: "מה? מה קרה? למה שלא יהיה אוכל, חתיכת לחם, עבור כולם? מדוע  מוכרחים עכשיו ללכת לשוק השחור, לשלם פי עשר, ולא נשאר שום דבר בבית?"

הם ענו בתשובה: "מלחמה, מלחמה". הייתה אז המלחמה נגד פינלנד. הלא פינלנד נגד רוסיה, היא כמו עכבר נגד פיל. פה אוקראינה, אלפי קילומטרים מהגבול עם פינלנד. כל כך רחוק משם. הם הרגישו, כאילו כל רוסיה מעורבת במלחמה, וכל האוכל צריך ללכת עבור הצבא.

שאלתי אותם: "לפני המלחמה היה יותר טוב?"

הם ענו: "כל הזמן אצלנו מלחמה". הם התרגלו כבר, שכך צריך להיות.

 

רוב האנשים שם קיבלו את המצב כדבר מובן מאליו. או שכולם קיבלו שטיפת מוח, ואמרו על הכול: "כך צריך להיות", או שהיו מטומבלים. אני לא יכולתי להבין. ההתנהגות שלהם הייתה כמו של ילדים גדולים. אם שמענו משהו, איזו שהיא מחאה, אז רק מהצד, וגם לא בדיוק בצורת מחאה. אלא שצריכים לסבול, ואין ברירה אחרת.

 

 

היו הרבה חבר'ה שרצו לחזור מברית המועצות ב-1940, ואני ביניהם. אמרו שיהיו חילופי אזרחים בין פולין לרוסיה. רוסיה תחזיר את האנשים שברחו מפולין, ותיקח את אלה שמסוכנים עבור גרמניה.

חיכיכו בלבוב עד שתהיה ההחלפה.

באחד הימים, העמיד לפתע הנ.ק.ו.ד, בשעה ארבע לפנות בוקר, משאיות ברחובות. תוך שעה היו מועמסים עליהם כמה אלפים, שברחו מהגרמנים למזרח, כי חשבו שכך יצילו את עצמם.

 

לקחו את כולנו לבית הסוהר המפורסם בריגיטקס. הכניסו בחדר שנועד לעשרים, עד כמאה איש. לשכב לא היה אפשרי, רק לשבת. היה קיץ, החום איום ונורא, ובילינו כך שלושה שבועות.

היו בחדר אנשים מכל השכבות, כולל עשירים מלבוב, שנאסרו בתור 'בני אדם מסוכנים לחברה'.

 

העברנו את הזמן בשאלות 'מה יהיה', וכל מיני ניחושים. לכן נתתי הצעה, שמי שזוכר משהו מעניין, מאיזה שהוא ספר, או פזמון, או יכול לצטט, יספר זאת, כדי להעביר את הזמן.

אני זוכר אפילו שהתחלתי, היות והייתי נותן ההצעה. דקלמתי להם את 'בונצ'ה שתוק', מאת י.ל. פרץ: בונצ'ה הגיע לשמיים ושאלו אותו: "מה אתה מבקש? אתה תקבל הכול, כל מה שאתה רוצה!"

הוא, שכל החיים היה רעב, לא אכל לשובע אף פעם, וחתיכת לחם בחמאה לא ראה לפניו מעולם, כי היה בן אדם מאד עני, אמר: "אוי! אני רוצה לחמנייה עם חמאה!".

ישבנו שם שלושה שבועות, ולא קיבלנו כמעט אוכל. האלגוריה הייתה, שכאשר נצא, כל מה שנרצה יהיה לאכול לחמנייה עם חמאה.

 

 

ה. מחנה עבודה בסיביר

 

בערב אחד לקחו את כולנו, והכניסו לקרונות משא. מקום שנועד לעשרים איש, היה לשישים. קיבלנו רק לחם ומים, ונסענו כעשרה ימים ברכבת. הובילו אותנו למקום רחוק, עמוק עמוק ברוסיה, בסיביר.

 

הוציאו אותנו למקום ריק, לא ראינו שום דבר חוץ מיער, ואמרו לנו: "הנה לכם! פה המקום! תכינו לכם פה את החיים. תחטבו עצים, תבנו צריפים, ותלכו לעבוד בחטיבת עצים. כך יהיו החיים שלכם כל הזמן".

 

אחרי כחודשיים, קראו לכל אחד מאיתנו למשרד הנ.ק.ו.ד במקום, ואמרו: "לחתום! תחתום!"

- "מה כתוב פה?"

- בתור 'בן אדם מסוכן לחברה', אתה מקבל שלוש שנים מחנה עבודה".

כך הצטרכנו לחיות שם.

 

 

המקום היה באזור הנהר קולבה, קרוב לחוג הקוטב. הלילה בקיץ היה קצר כהרף עין. השמש שקעה ומיד זרחה.

היו שם מחנות לאסירים עוד מימי המלכה קתרינה. זאת הייתה רשת צפופה, ואף אחד לא היה יכול להימלט. אם ברחת ממחנה אחד, תפשו אותך בשני.

במחנות עסקו בעבודה בעצים. היה מחנה כדוגמת שלנו, בו חטבו את העצים. במחנה אחר, על חוף הנהר, שילחו את הגזעים. זאת עשו בדוברות שניבנו שתי וערב לגובה רב. במורד הנהר, היו מפעלים לעיבוד העץ.

הכול היה מתבצע תוך רישום קפדני: החתמות של הגזעים, פנקסנות, והודעות טלפוניות על משלוחים.

כלי העבודה היחידי שלנו היה הגרזן הפשוט. הוא שימש כפטיש, משור, מקצוע, מעדר, סכין וכדומה'. היו בינינו אנשים, שהיו רבי אמנים בשימוש בו.

 

היו במחנה כמה אלפי אנשים. רובם אסירים פליליים: גנבים, רוצחים וכל מיני אנסים.

אבל היו גם כמה מאות 'פוליטיים', אנשים שנשפטו על 'קונטרה רבולוציה', סעיף חמישים ושמונה. העונש היה לעשרים, עשרים וחמש שנים, ולכל הפחות לעשר שנים.

אנחנו היינו כמה מאות, שקיבלנו שלוש שנים.

 

התחלנו לארגן לעצמנו את החיים במקום. להכין את חדר האוכל, המטבח וכל השאר.

לקום בחמש בבוקר, לעמוד בתור למטבח, ולקבל חתיכת לחם ומרק, שהיה הרבה מים וקצת שעועית, משהו איום ונורא.

עמדנו שעה בתור. היינו אלפים, והמתקנים לא היו כל כך גדולים, שיכלו לשרת את האנשים אחת ושתיים. עד שקיבלנו את המנה, הייתה כבר השעה שש, והיינו חייבים לצאת לעבודה.

 

יצאנו לעבודה עם שומר חמוש ומלווה בכלבים מהנ.ק.ו.ד. משך ההליכה היה כשעה וחצי. המקום בו חטבנו את העצים, היה מרוחק כשמונה קילומטרים מהמחנה.

קיבלנו בגדים טובים, וליד השער גם עמד מפקח והסתכל. למי שלא היה לבוש טוב, או לא נעל נעליים טובות, הוא לא נתן לצאת לעבודה. אבל החורף היה שם מאד מאד חזק. השלג היה יותר ממטר, מטר וחצי עומק. נכנסנו עם רגל אחת לתוך השלג, ולא יכולנו להוציא אותה. אני לא יודע איך הגענו.

באתר העבודה המכנסיים היו רטובים מאד מהשלג, והקור הקפיא אותם לגמרי. הם היו כעשויים מפח. רצינו לעשות קצת אש מעצים, שלא היו חסרים, אבל החייל התחיל לצעוק: "להתחמם בעבודה!" שנעבוד ונתחמם. הוא לא נתן לנו להדליק מדורה, אלא בשתיים עשרה בצהריים, כשיכולנו לנוח חצי שעה.

 

הבעיה הגרועה ביותר, הייתה עם חתיכת הלחם שקיבלנו. מי שיצא לעבודה, קיבל שמונה מאות גרם לחם. אבל חתיכת הלחם השחור הייתה מלאת מים. שמונה מאות הגרם היו רק פרוסה קטנה. כל הויכוח בינינו היה, מה לעשות עם הפרוסה. אם נאכל אותה בבת אחת, בשש בבוקר, מה יהיה כל היום? נהיה רעבים. לחלק אותה לחלקים? לאכול חלק מיד והיתר במשך היום? זה לא בטוח. מפני שכל כך גנבו, שאי אפשר היה לשמור. גם אם באלף עיניים שמרת, בכל זאת גנבו לך את הלחם. יצא שהטוב ביותר היה לאכול. זה נכנס לבטן, וכבר אי אפשר היה לגנוב. אבל כל הזמן היינו רעבים ורעבים.

 

עבדנו עד השעה חמש או שש בערב. כשבאנו למחנה, הייתה השעה כבר אחרי שבע. שוב עמדנו שעה בתור, לקבל את אותה מנת מרק, הפעם ללא לחם.

 

הבגדים היו רטובים מהשלג והגשם. היה נכה, שהיה השומר של הצריף שלנו. הוא לקח את הבגדים של כל הקבוצה, ונתן ליבוש לפני התנור. הבגדים לא הספיקו להתייבש עד השעה ארבע לפנות בוקר, כשהתחלנו להתלבש. הוא הביא אותם כמעט יבשים. לבשתי את הבגדים, עמדתי בתור לאוכל, והמכנסיים התקשו מהקור, שהיה לעתים קרובות יותר מארבעים מתחת לאפס.

 

 

רבים נפלו, כי לא יכלו להחזיק מעמד. הפליליים, גנבו מכל הבא ליד והסתדרו. הותיקים, 'הפוליטיים' עבדו במשרדים או במטבח, או קיבלו חבילות מהבית, וגם איך שהוא הסתדרו. אבל אנחנו היינו חדשים ברוסיה, ולא קיבלנו כל עזרה.

 

מי שרק הפסיק לחשוב על עצמו, להחזיק עצמו בניקיון וכל היתר, נכנס מיד למחלות. הרבה כינים היו שם, וכינים הם מחלות. היה צורך להתרחץ, להכין ולנקות הכול. היית גם צריך לאכול הכול. מפני שהיה שם אוכל, שלא כולם יכלו לאכול. נתנו אוכל שבאמת לא היה טוב. מי שלא אכלו ושתו רק מים, חסרו להם ויטמינים, התנפחו ומתו. מתו כמו זבובים מזה. הרבה הרבה נפלו. בפרט אלה מצ'כיה והונגריה. הם לא יכלו להחזיק מעמד. לא היו רגילים למשהו כזה. אנחנו מפולין החזקנו מעמד יותר.

 

בית חולים לא היה שם. היה איזה שהוא אח חובש, אבל לא היו מספיק רפואות. כל יום הוציאו מהצריפים מתים, שגוועו מקור או מרעב. רבים רבים נשארו קבורים בתוך היער. כל בוקר, לקחנו לשם כמה עגלות מלאות מתים. לפעמים, לפי התור, גם אני. ראינו למתים את הידיים והרגליים, בולטים מהכפור כמו מקלות. כך זרקו אותם לתוך הבור המשותף.

 

 

פעם היתה הטמפרטורה כחמישים מעלות מתחת לאפס. אחרי מינוס ארבעים לא הכריחו  לצאת לעבודה, ויצא רק מי שרצה. באו אלינו ואמרו, שמי שרוצה לצאת לעבודה, יקבל מנה כפולה וכו'. הייתי ראש קבוצה. באתי לקבוצה שלי, לעשרים וחמישה אנשים, ואמרתי שמי שרוצה להרוויח מנה כפולה של אוכל יבוא ונצא לעבודה. הייתי מלובש טוב וחם. הראשון שאמר: "אני אצא". אחריי באו עוד ארבעה. לקחנו את השומר עם הכלב, ויצאנו שישה קילומטרים לתוך היער. האוויר היה כל כך שקט, שכמעט שמענו את הכפור. הרגשנו אותו. אפשר היה לסבול את הקור, כי לא הייתה שום רוח. היה עד כדי כך שקט.

 

התחלנו לעבוד, והתחממנו. עשינו עוד נורמה כפולה. הצטרכנו לעשות ארבעה קוב, אבל עשינו שמונה. כשחזרנו למחנה, הרגשנו כל כך טוב, יותר מאלה שנשארו. הרווחנו טוב: קיבלנו מנות אוכל כפולות עבור היציאה לעבודה, ותוספת אוכל עבור הכמות הכפולה של העצים שחטבנו.

ראינו שהשד לא נורא כל כך. דווקא בכפור, כשהאדם לא מוריד עצמו לשפל, רק מחזיק עצמו ועובד, יש לו חשק לחיים, ומצב הרוח שלו לא שוקע, הוא יכול להחזיק מעמד.

 

 

אחרי כמה חודשים הכרנו יותר את התנאים. נכנסתי לקבוצה של בונים, שבנו את הבתים, וכבר לא הרגשתי מחסור. אלה שעבדו בתוך המחנה קמו בשבע, ולא הצטרכו לעמוד בתור. כשכל הקבוצות כבר יצאו לעבודה, הלכנו לקחת האוכל. וקיבלנו משהו יותר טוב: עוד כפית אוכל, עוד חתיכת לחם. היינו כבר מהמאושרים.

 

הייתי מבין המצטיינים בעבודה, ונעשיתי ראש קבוצה של הבונים בנגריה. כבר לא גרתי בצריפים, אלא עשיתי לי מקום בנגריה. הלכתי לאכול ארוחת בוקר בשעה שבע וחצי, וארוחת ערב ראשון, לפני שהקבוצות חזרו מהעבודה. חייתי חיים שאפשר היה לסמוך עליהם, ובאמת יצאתי בריא מהמחנה.

 

 

במחנה היו הרבה צועניות. נתנו להם עשר שנים עבור שוטטות. ברוסיה לכל אדם צריך שיהיו כתובת עבודה וכתובת מגורים. הצועניות הביאו איתן את שמיכות הפוך שלהן. כיוון שעבדתי בנגריה, והיה לי הרבה לחם, קניתי אצלן עבור לחם את השמיכות. ישנתי טוב, ובלילות הן היו באות לפעמים להתחמם אצלי.

 

לא עסקתי בשום פעילות חברתית. כל המחשבות שלנו היו, כיצד נחזיק את עצמנו. שיערנו שזה לא לנצח. סוף סוף נצא מפה. מעט מאד ידענו על המלחמה. לפעמים בא לידינו עיתון בן כחודש, שעטף חבילה שהגיעה מאחת המשפחות. התקבצנו כולנו, ומי שידע לקרוא טוב רוסית, קרא לנו כל מילה. צרפנו מידע מפה ומידע משם, וכך קיבלנו תמונה ממה שהתרחש בעולם.

 

פגשתי במחנה יהודי שהיה בבירוביג'אן. הוא ברח ממנה וקיבל עשר שנים. הוא סיפר, כמה היה קשה שם עם האוכל. האספקה הייתה כל כך גרועה, שלפעמים גוועו ברעב. פעם, הגיעו אליהם חביות של דגים מלוחים. היה ערב והם נכנסו לחדר האוכל. הבטן הייתה כל-כך ריקה, שהם התחילו לשתות את המים המלוחים. אחר כך התחילה הבטן לשרוף להם, וכל הלילה לא יכלו לישון.

 

 

הצטרכנו לשבת שם שלוש שנים. אבל ב-1942 נחתם ההסכם בין ברה"מ לשיקורסקי בלונדון, ושחררו את כל אלה שברחו מפולין. אחרי שנה וחצי יצאתי לחופשי.

 

הרגשתי מאד בריא. למדתי לקח שמה שלא יעבור עלי, איזה צרות שלא תהיינה, אם לא אפול ברוחי, ורק אחזיק גבוה את מצב הרוח, אסתדר. כך אפשר להישאר בחיים מכל הצרות.

 

 

ו. מסחר בקזחסטן

 

כשהשתחררנו, שלחו אותנו לקזחסטן, לקולחוז על יד העיר טורקסטן.

היינו חמישה חברים, שהחזקנו יחד מעמד במחנה. מאד חשוב, כשנמצאים בעת צרה, שכמה אנשים מחזיקים מעמד בחבורה אחת. עוזרים זה לזה. לא היינו שווים אחד לשני. אחד היה פועל, אחד בחור ישיבה, אחד סוחר. אבל הגורל איחד אותנו. היינו ביחד. כשהיה למישהו חסר משהו, קיבל מהאחרים. לכן כשיצאנו, נתנו את המילה שנמשיך להיות ביחד.

 

היה חורף, ודווקא שם די קר, בקיץ חמישים מעל האפס, ובחורף עשרים מתחת לאפס. ראיתי שבאסיה התיכונה גרוע יותר מסיביר, היכן שיבש ושקט. סבלנו מהקור ולא קיבלנו בתים. קיבלנו רק ביקתה קטנה מחימר, בגודל מלונה של כלב. הצטרכנו לקחת שחת מהשדה, כדי לשים במקום מזרונים.

קיבלנו אבני רחיים וחיטה, שהיינו צריכים לטחון. מהקמח אפינו פיתות קטנות. למדנו איך לעשות כל זאת מהר מאד.

 

התחלנו לצאת לעבודה בקולחוז. ראינו שגם שם המצב מאד עלוב, והקולחוזניקים מאד עניים. עובדים בשדות, נותנים הכול למחסני הממשלה, ומקבלים בתמורה מנת אוכל ובגדים בלויים וקרועים.

 

אבל ידענו שעבורנו המצב הזה הוא זמני. כמו שהשתחררנו מהמחנה, נשתחרר מכאן. אנחנו כאן רק כדי לעבור את המלחמה. התחלנו כבר לשמוע מעט יותר מפולין ומכל המלחמה, וחשבנו שאנחנו, החמישה, נחזיק מעמד. איך שהוא נסתדר, ונצא בריאים.

 

 

מה עשינו? עשינו תור שכל פעם אחד מאיתנו יצא לעולם הרחב. היינו בערך חמש מאות קילומטרים מטשקנט. ידענו שבטשקנט יש שפע, כי הרי יש רומן בשם: 'טשקנט, עיר הלחם'. רצינו לנסוע אליה, ולהביא דברים טובים.

 

למדנו את מבנה הכלכלה באזור: במקום אחד יש רק תפוחי אדמה. בסביבות טשקנט, יש רק חיטה, קמח לבן ולחם לבן. קצת מזרחה, בגבול סין-טיבט, יש רק אורז, ואין תפוחי אדמה או קמח. בג'נבול, בקזחסטן הדרומית, יש בתי חרושת לספירט. בעיר אריס יש מלח בשפע. בעיר טשקנט יש בדים ובגדי חורף מאד בזול. חם שם כל הזמן, וכולם מוכרים את בגדי החורף שקיבלו בקיצוב.

 

היינו צריכים לעבוד. בלי פתק שעובדים, אי אפשר היה. נרשמנו כולנו לעבודה. אבל בכל פעם, אחד מאיתנו לקח חופש, והיה בדרכים עם סחורות.

אסור היה לנסוע ברכבת בלי רישיון, היו צריכים לדווח לשלטונות, על מטרתה של כל נסיעה. אך איך נוסעים? הלא לא יתנו לנו רישיון, לנסוע לקנות דברים כאלה בשוק השחור.

 

נסענו על גג הרכבת, או בדרך הבאה: כל רכבת שעברה בנתיב מוסקבה-טשקנט, הייתה עוברת דרך התחנה שלנו בלילה. יצאנו עם 'חכמים' כמונו, מכל מיני קולחוזים, וביניהם הרבה יהודים, ונתנו 'דמי חבר' לנ.ק.ו.ד. הם עברו בכל הקרונות, לראות מי נוסעים בלי רישיון. כל אחד מאיתנו נתן מאה רובלים, לאחד שהכיר את המשמר, והוא העביר אותם לנ.ק.ו.ד. השוטר שעבר וראה אותנו, הכיר על הפנים מי שייך לחבר'ה.

 

נסענו לגבול טיבט, וקנינו מזוודות מלאות אורז. משם נסענו לטשקנט לילה שלם, ומכרנו אותו על השוק. קנינו בגדים חמים ונסענו לג'נבול, שוב לילה. בג'נבול מכרנו את הבגדים, קנינו ספירט בזול, וחזרנו לקולחוז. בו עבור ספירט, יכולת לקבל את המלך בעצמו. בכסף שהרווחנו, קנינו כל מיני מצרכי מזון טובים.

 

 

פעם רציתי לצאת מטשקנט. הייתי מלא עלי, על הגוף, בבדים שכרכתי סביבי. מעל הבדים הייתי לבוש בשתי חליפות חמות. הגעתי לתחנת הרכבת, אלא שכאן קרתה לי תקלה. המשמר התחלף. לא נסע המשמר שלוקח כסף. אי אפשר היה לנסוע ברכבת הזאת.

 

חיכיתי כמה שעות. הרכבת הבאה יוצאת רק למחרת בצהריים. אם אסתובב עם הבגדים האלה, לבטח יאסרו אותי. מה עשיתי? עליתי על רכבת משא. ראיתי שמחברים קטר לרכבת משא בכיוון טורקסטן. עליתי על הקרון, והרכבת באמת נסעה לכיוון שלי.

 

אבל כשהגיעה לעיר אריס, בה הצטרכתי לרדת, היה כבר אור יום. אנשי צבא הסתובבו בתחנה. אני לא יודע אם כך היה כל יום, או שבדיוק חיפשו מישהו שברח, אבל תפשו אותי.

 

לקחו אותי מיד למשטרה. לקחו ממני את כל הדברים, והושיבו אותי לשלושה שבועות במאסר. אחר כך היה משפט.

המשפט לא היה בגלל שהובלתי את הדברים האלה. אמרתי שהלכתי לקנות אותם עבור כל החבר'ה. אחד מתחתן, סיפרתי, והצטרכתי לקנות בגדים עבור הזוג הצעיר. עבור זה לא עשו לי שום דבר. רק שאסור היה לנסוע ברכבת משא, ולזה אין שום תירוץ. זה צו בלי הקלות, והעונש הקבוע בחוק הוא שנת מאסר.

 

גם אני קיבלתי 'אחד'. את כל הדברים החזירו לי, אבל קיבלתי שנה במחנה עבודה. שלחו אותי לעיר צ'ימקנט, בצומת הדרכים שבין המשולש טשקנט, ג'אמבול וטורקסטן, לבית חרושת לפצצות.

 

 

ז. חברים בבית חרושת לפצצות

 

במחנה היו כחמשת אלפים אנשים. למחרת בבוקר כל החדשים, כשש מאות וחמישים, עמדנו בחצר, בשורות ארוכות, ארבעה בשורה. בא מפקד המחנה, והתחיל להסתובב. ראיתי על פניו שהוא יהודי, הכרתי מיד. הוא התחיל לעבור בינינו ולצעוק, שהאדמה רעדה. חשבתי: "איזה כלב בטח לפני".

 

הוא התחיל לשאול: "למי יש מקצוע? שיצא החוצה".

היות שעבדתי בבניה ובנגרות במחנות, וידעתי נגרות, יצאתי.

"מה אתה?" שאל.

עניתי: "אני נגר".

 

הוא התחיל לקלל אותי קללות כאלה, שאי אפשר בעברית להכניס אותן לפה: "מה! אתה! את הביצים אתה תקלקל פה! איי! לך בחזרה!" בצעקות גדולות כאלה, שפחדתי וחזרתי לשורה.

 

לבסוף, אחרי כל זה, יצאנו לעבודה, כולנו, במקום בו יוצקים את הפצצות. לא היה רחוק ללכת. העבודה לא הייתה כל כך נוראה. היה רק חם מאד.

בכל המחנות האלה, יש גם מנהל מתוך האסירים, האחראי עבור המנהל האזרחי. פתאום, בעשר בלילה, כשכבר הייתי על המיטה, שמעתי אותו מתחיל לצעוק: "זנדמן למנהל!"

כולנו ידענו, שאם הנק.ו.ד קוראים לך בערב או בלילה, יש כבר משהו חריף, עונש או מעצר. קמתי והלכתי אליו. נכנסתי ורעדתי. לא ידעתי מה העניין.

"שב", אמר והסתכל בניירות: "אני רואה כאן, איזה בעל עבר פלילי אתה", צחק. הוא ראה שאני יושב בסך הכול, בגלל שנסעתי ללא רישיון, ואני לא בעל עבירה גדול. הוא המשיך: "טוב. אני אתן לך פתק. אתה תלך למהנדסת שלנו, והיא תסדר אותך בנגריה. לא תצטרך ללכת לעבוד ביציקות".

הוא התחיל לדבר איתי ביידיש, ושאל אותי מאיפה אני, מאיזו ארץ וכו'. כל מיני דברים שפשוט רציתי לבכות. ראיתי איזה לב יהודי יושב לפני. מנהל של חמשת אלפים אסירים פליליים, עבריינים, רוצחים והוא מתנהג כך, כמו אח, כמו אבא.

 

למחרת, במקום ללכת לעבודה, הלכתי למנהלת. נכנסתי וראיתי לפני אישה, משהו יוצא מהכלל. היא נראתה כמו בת רבי, או רבנית צעירה. עם השערות השחורות והפנים הכול כך עדינים. היא נתנה לי סידור לעבודה בנגריה.

 

לקחתי את הפתק לנגריה. היה שם בן אדם אחד ממוצא קוריאני. לא דיברנו הרבה, רק שאל אותי: "כמה יש לך?"

אמרתי: "שנה".

אמר: "איי, לי יש עשרים". הוא לעשרים שנה, וכבר יושב חמש שנים. עבד בכל מיני מקומות, ועכשיו הוא מנהל הנגרייה.

 

התחלתי לעבוד בנגריה. לא הרגשתי שום מחסור.

 

אחרי כשישה חודשים, קרא לי שוב מנהל המחנה. הוא דיבר אלי ביידיש, ואמר לי כך: "תיראה, תדע לך, שאני רוצה לעשות אותך 'אסיר ללא שמירה'. תוכל לצאת לרחוב בלי שמירה. אבל אם תעשה איזה שהוא קונץ ותברח, אתה מכניס לבור שלושה יהודים".

הוא גם אמר לי, מי חתם על האישור, שאוכל צאת בלי שמירה. הוא, מנהל כלל אזורי של כל המחנות, ועוד אחד שהיה שם מהגדולים. המנהלים שם היו כולם יהודים. אחד הביא את השני. מאז, כל פעם שהיו צריכים לסדר משהו בבית, היו גם קוראים לי, ואני יצאתי וסידרתי.

 

אולם מדוע הוא רצה לעשות אותי אסיר ללא שמירה, נודע לי רק אחר כך. במה הוא ניצל אותי? הוא היה נשוי. היו לו אישה, ילדים וכו'. במשרד שלו עבדה אישה צעירה, גם היא נשואה, והם התאהבו. הוא היה צריך לארגן פגישות סודיות, ושיחרר אותי כדי שיוכל לשלוח מישהו, לסדר את הפגישות.

 

ערב אחד לא אשכח. היה ערב פסח. הייתי כבר במגורים. פתאום בא האסיר האחראי והתחיל לצעוק: "זנדמן למנהל". כולם כבר אמרו: "בטח עשית משהו, ספקולציה, אתה ספקולנט". נכנסתי למשרד. הוא ישב שם ואמר: "בוא נראה, מי זוכר יותר את ההגדה של פסח, אני או אתה". הוא התחיל להגיד חלקים די גדולים מההגדה של פסח. אני גם אמרתי קצת, ישבנו כך כחצי שעה, עד שאמר: "נו, טוב, מספיק, לך לישון".

 

אבל במחנה היה גם רופא ראשי יהודי. הוא היה בדרגת אלוף, ואחראי על עשרים וחמישה אלף אסירים, בכל המחנות סביב. כבר שבוע לפני החג, הוא הזמין אותי לביתו לליל החג, לשעה שמונה, כדי לסדר דלתות של ארון, שלא נסגרות כמו שצריך.

אחרי שיצאתי מהמנהל, הלכתי אליו. נכנסתי לדירה. בחדר הראשון לא היה אף אחד. רק שמעתי קול אישה מהחדר השני, מבקש שאמתין, היא תכף תרד. אחר כך היא נכנסה. אישה כבת שישים, עם קצת אודם על השפתיים, ולבושה ממש כמו רבנית, עם משהו על הראש. היא אמרה לי כך: "התייפיתי קצת, וזאת אומרת שאני מעריכה אותך".

עד שהדוקטור בא, ישבתי ודיברתי עם האישה. מתברר שעוד בימי הצאר הם למדו, הוא בפריס והיא ברוסיה, רפואה. היא הביאה קופסה יקרה, הוציאה ממנה מכתבים, והראתה לי את המכתבים בצרפתית, שכתב לה, כשהיה עוד סטודנט בצרפת.

ישבנו קצת. אחר-כך בא הדוקטור הביתה. הגדה של פסח לא הייתה. היו פיתות דקות בתור מצות, ובקבוק יין. ישבנו, וממה שזכרתי בעל פה, ערכתי את הסדר, ואמרתי את ההגדה. הוא חזר אחרי מילה במילה, ולא רצה להפסיד שום דבר. אחר כך הוציא ספר שהיה לו של סיפורי י.ל. פרץ ביידיש, וביקש שאקרא לו. הוא לא ידע לקרוא אידיש.

ישבתי שם עד אחת עשרה בלילה, קראתי, וסיפרתי לו סיפורים שזכרתי. הם היו אנשים מאד אינטליגנטיים, מאד עדינים, והערכתי אותם מאד כיהודים. למרות שניהלו את המחנות של העבריינים הכי גדולים, הם היו עם לב יהודי גדול.

 

 

 

 

3. אחרי המלחמה

 

 

ח. פולין ההרוסה

 

לאחר שחרור פולין על ידי הרוסים, חזרתי לשם. הגעתי ללודז', ופגשתי את אחותי הגדולה גוטה רוזנר, שהייתה בגטו לודז' כל המלחמה. היה לבעלה מחסן עצים גדול, והוא המשיך לנהל אותו עבור היודנראט.

 

לגוטה היה חתן צעיר, שעבד בניקוי קרונות הרכבות שחזרו ממחנות ההשמדה. בקרונות אלה, החביאו אחדים מהקורבנות, טרם נשלחו אל מותם, פתקים, בהם סיפרו על מה שעתיד לקרות להם. החתן היה מוצא פתקים, ומספר עליהם בגטו. לכן היה בסכנת חיים מידי ביבוב, מפקד העיר הנאצי. הוא ואישתו התחבאו מאחורי קיר כפול לפני חיסול הגטו. מידי יום היה ביבוב לוקח את גוטה, בעלה ובנם הקטן, ומצליף בהם משך שעות בפרגול, כדי שיגלו היכן המחבוא. הם לא נשברו ולא גילו.

 

ביבוב השאיר בחיים שבע-מאות יהודים בלבד מכל הגטו. זאת על מנת שינקו את משרדיו, וישמידו כל הוכחה לפשעיו. גוטה הייתה ביניהם. הם חפרו לעצמם קבר אחים, כדי שיהיה היכן לקבור אותם בסיום העבודה. ביבוב ברח לפני שהספיק להשלים את מזימתו.

 

גוטה סיפרה לי כי נודע לה שאישתי ובניי נשלחו לטרבלינקה, יחד עם כל דיירי הבית הגדול בוארשה בו התגוררנו. אחת השכנות, ששרדה את השואה, ספרה לה כי ראתה אותם עומדים במסדר לפני הבית, ועולים על המשאיות. הבית היה ברחוב מילה, לא רחוק ממפקדת המרד.

פירוש המילה 'מילה' בפולנית הוא: 'נעים'.

 

חזרתי לוארשה. מהבית בגטו נותר רק גל אבנים קטן. אחד הבתים הבודדים שנותרו שלמים, היה של דודי החסיד-הגביר מנדל זנדמן. הוא התאבד יחד עם משפחתו, לפני שנשלחו להשמדה. הבית היה ריק, וספרים רבים התגוללו על הרצפה. כמאה וחמישים מבני משפחת זנדמן הענפה נספו בשואה.

 

 

בלודז' ארגנתי קואופרטיב לנגרות, ובו כחמישה-עשר חברים. קיבלנו מהמפלגה מכונות ומקום, והתחלתי לעבוד. אבל הייתי מעוניין לעלות לארץ-ישראל. לאחר כשנתיים בפולין נסעתי לברגן-בלזן.

 

 

ט. תיאטרון בברגן-בלזן

 

בברגן-בלזן הקמתי עם חברים תיאטרון אידי. שמו היה 'תיאטרון העובדים היהודיים'.

הצגנו מחזות ביידיש לפליטים ברחבי גרמניה.

הייתי מנהל התיאטרון, הבמאי, מעבד המחזות, ואחד השחקנים הראשיים.

המחזה המצליח ביותר שהעלינו היה 'האוצר', עפ"י ספרו של דויד פינסקי. מחזה זה עוסק בבעל-מום, המספר שגילה אוצר בבית הקברות. יחס תושבי העיירה אליו משתפר ללא הכר, עד שמתברר שאין אוצר. שיחקתי במחזה את בעל המום.

מחזה שני שהעלנו היה 'החרש', עפ"י דויד ברגלסון. המחזה עוסק בפועל חרש בטחנת קמח, המתאהב בביתו של בעל הטחנה. שיחקתי את בעל הטחנה.

 מחזה נוסף היה 'המרד', עפ"י י.ב. ציפור. איכרים מורדים בפיאודל, הדורש את בנותיהם בליל הכלולות. שיחקתי את הפיאודל.

 

 

י. עליה לישראל

 

אחרי כמעט שנתיים בברגן-בלזן, עליתי לארץ ישראל.

 

הפלגתי לארץ באוניה 'קדמה', יחד עם חברים רבים. באוניה עלתה גם קבוצת כדורגל שלמה, ששיחקה בליגה בברגן-בלזן.

 

בנמל חיפה חיכתה לנו קבוצה של אנשי צבא, ובראשם יצחק שדה. רופא ערך לנו בדיקות וחוילנו. הייתי מבוגר מכדי להיות חייל, ושוחררתי.

 

מהנמל שלחו את העולים המגוייסים ללטרון. רבים מהם נפלו בקרבות, וביניהם רוב חברי קבוצת הכדורגל. חברים אחרים שלי נפלו בקרבות נגבה.

 

השתקעתי בחיפה, והקמתי את קואופרטיב לנגרות "הבונים". הנגרייה הייתה בצומת הרחובות בר-יהודה ודרך נווה-שאנן. תכננו גם להקים בית מגורים צמוד לחברים, והישגנו אישורים. אלא שקיבלנו הצעה לעבור למקום גדול יותר, בתל-חנן, ולהתאחד שם עם עוד קואופרטיב. העסק הזה היה גדול מידי, ואחרי שנים אחדות התעייפתי. פרשתי, והקמתי עם אישתי החדשה, גולדה, עסק עצמאי.

 

 

 

גלריית תמונות

 

 

 

אינדקס               ראש הדף